שתדעו, להיות 15 שנים באותו מקום עבודה זו חתיכת השקעה. לא שצפיתי שזה מה שיקרה, אבל וואלה, לא חשבתי בחלומות הכי פרועים שלי (ואני נטול חלומות בכללי) שאני אגיע למצב שאני עובד באותו מקום כל כך הרבה זמן.
כשיצאתי משירות הקבע, הייתי בן 26. טסתי לטיול קצר של חודשיים למזרח, חזרתי כולי 'טעון' ומוכן לטרוף את החיים, כאילו. הגעתי הביתה לזוג הורים עייפים ולא מרוצים בכללי, שציפו ממני למצוא עבודה במהירות האור ולהתחיל את החיים שלי בלי יותר מדי חארטות. ואכן, לא אכזבתי – ומצאתי תוך שבועיים מהנחיתה עבודה במקום נפלא ששמו 'פלאפון'. אקצר ואומר שהעבודה שם הייתה העבודה הכי לא משתלמת שאי פעם עבדתי בה, 14 שעות ביום לשכר של כורה פחם.
לאחר שנה ומשהו של עבודות מזדמנות, חסרות תוחלת וחסרות ייחוד, הגעתי למקום העבודה הנוכחי שלי, שהוא בעצם סוג של חממה נהדרת לגידול פטריות אנושיות. בחממה הזו הכרתי אנשים מאוד מוכשרים אבל מאוד ממורמרים, אנשים שעשו דבר או שניים למען המדינה והחברה, אבל בעיקר עשו מה ששנוא עליהם לחבריהם בראס בן אמו.
מכיוון שאני כבר נחשב לפז"מניק היום, נוצרה סביבי הילה שכולה "האיש הזה הוא הפסיכולוג של כולנו", משמע, כולם באים לשפוך את הזבל שלהם אצלי, מנסים לדבר איתי על הצרות שלהם, מקבלים עצות שעיקרן "צאו לי מהחיים" והם ממשיכים קדימה לחיים האפורים ביותר בתבל.
אבל – יש בחור אחד. בחור אחד שכולו שנאה עזה לחברה, לאנשים, להנהלה ובעצם לכל אדם שלא חושב כמוהו. בכל מקום עבודה יש את מה שנקרא "מרעיל הבארות", ואכן התקן נתפס אצלנו ע"י אדם ששונא את כולם וכולם לא מבינים מה הבעיה שלו. מדובר במהנדס, גר בעיר מבוססת, לא חסר לו כלום ושום דבר ומבחינתו חסר לו הכל. לטענתו – הוא לא מקבל הערכה, שכר, כבוד ועוד ועוד ועוד. מכיוון שהוא לא מקבל את ה"ועוד ועוד" הוא מטיל רפש בכל מקום. "המקום הזה חרא", "המנהלים פה זבל" והוא עצמו לא מנסה אפילו לעזוב. איך יכולה להיות סיטואציה כזו שאדם מרגיש כל כך רע שהוא מכפיש ומנסה לשכנע את כל העולם שחרא במקום העבודה הזה – והוא בעצמו מסרב לעזוב? "אני מושקע כאן" הוא אומר, ועובר למשרד הבא להטיל את משנתו.
עצה שלי לכם – תוותרו על הפוזיציה הזו של ה"פסיכולוג" החברתי של מקום העבודה שלכם. זה לא מועיל.